אני מתקשה למצוא מלים. עודני רועדת, בכותבי על אודות שיטת ימימה, שזיקקה את חיי מרעלים מזיקים, חלקם ארסיים, קטלניים: צרות עין ( או אם לכנות את התופעה בשמה – קנאה)  חוסר היכולת לשמוח בחלקי, נטייה כפייתית לחפש פגמים ועוד.  לא היה שקט בחיי.

כאשר חברה הציעה לי על התנסות בשיטת ימימה, הבעתי ספק. לא אחת נחלתי אכזבות מתורות רוחניות שונות – במירכאות ובלעדיהן, אבל כאשר התוודעתי אל תורתה – הקשה לניסוח ואפילו להגדרה – של ימיה אביטל, נכבשתי. נשביתי. משהו בבסיס תורתה של ימימה – חשיבה הכרתית נגע בי במקום עמוק, בשורש הנשמה. כבר בשבועות הראשונים להתוודעותי אל  תורתה, חשתי כי גיליתי מקור מים חיים, באר עמוקה, אשר מעתה ואילך אשאב ממנה עוד ועוד.

מקורות היהדות אינם זרים לי, אבל אף שהתעמקתי בהם, משהו חסר לי. לא מצאתי בהם, עמוקים ככל שהם, תשובה לשאלות קיומיות שהטרידו אותי, שאלות שלא נתנו לי מנוח. חסר לי החיבור הישיר, הממשי, הנושם, אל חיי.

מה שקסם לי וכבש אותי אצל ימימה אינו בהכרח שיטתה, אלא פשטותה. צניעותה. היכולת להבליע עצמה, להיוותר מאחורי הקלעים ולהותיר לתלמידיה לעמוד על הבמה, כאשר האור – פנימי וחיצוני – זוהר מהם ועליהם.

הודות לחשיבה ההכרתית של ימימהאני מצליחה לדעת במהות האמיתית שלי, בשורש נשמתי. מדי יום אני משולה עוד ועוד קליפות, עוד ועוד גלדים  של חיצוניות ומגיעה עד  ל'גרעין הדמעה' של ה'בצל'.

לימוד וחקר שיטת ימימה  מאפשרים לי להבין מה חשוב בחיים. לשמוח. להודות על היש. אני נפגשת בקבוצת הלימוד שלי עם אנשים מרקע שונה, הרחוקים  ושונים זה כ "שוני האש מן המים", כהגדרתה של המשוררת הענקית, יראת השם, זלדה ז"ל.

ימימה, המיסטיקנית שחייה נותרו חידתיים ואפופי סוד, בלתי מפוענחים, גם לאחר מותה ובעצם – ביתר שאת לאחר מותה,  ממשיכה להלך עליי קסם. אני לא רואה עצמי חסידה שוטה, מעריצה עיוות של  החשיבה ההכרתית שלה בפרט ושלה בכלל. הראייה והקריאה שלי בטקסטים היא  ביקורתית, ספקנית. אני   שואבת ומאמצת מהם אל חיי רק מה שנראה מתאים לי. וכך, לאור היקרות של ימימה המופלאה, הולכים חיי וטובים, הולכים ומשתכללים. הדרך עודנה ארוכה, אבל ההליכה בה נותנת לי כוח להמשיך ולהתמיד בה. אני לא יודעת מה בסופה, אבל אני יודעת שאני צועדת כיום במרתק ובמופלא שבמסעות הרוחניים של  חיי.