שוחחתי עם מי שהיה, הרגיש, למד וחווה. המונולוג המובא כאן הוא ניסיון שלי להיכנס לראשו ולנפשו ולדובב אותו, מתוך-תוכו. המלים שלי אבל הרוח שלהן, השראתן,  הן שלו.

ימימה היא אשת הסוד שלי. אתה אני ממתיק  סודות וקפה כשאני עוצם עיניים וחושב וחולם – עדיין בהקיץ – על אנשים ששינו את חיי. ידידה טובה אמרה לי משהו שנשמע לי, בראשונה, מוזר, פלאי, מסתורי. היא סיפרה לי אל אישה צדקת אחת, מסתורית, מוזרה, שרבים העריצו אותה על יכולת התקשור המדהימה שלה עם יישויות חיצוניות ואל כוח המרפא האדיר של תפילותיה. חולים שהיו על ערש דווי קמו  על רגליהם, לאחר שישבה על יד מיטתם והתפללה להחלמתם.

התחלתי להתעניין בלימודים על פי שיטת ימימה. קראתי על סימה אבוטבול שנולדה במרוקו ולימים הפכה לימימה אביטל, מורה נערצת, שהקימה דורות של תלמידות ( הרוב הגאה)  ותלמידים ( מיעוט מאושר), אנשים שהיא לא רק השפיעה עליהם אלא ציידה אותם בכלים לחיים טובים, רגועים, שלווים ומוארים באור החיים הפנימי הנכון להם.

קסמה לי העובדה, כי לא מדובר כאן לא בכת ולא בדת. לא במשהו כפוי ומשעד, אלא בלימוד חווייתי, מדורג, שהוא בעיקרו לימוד אישי.  אמליץ על לימודי ימימה לכל אחד ואחת, בכל פה.

ימימה אינה מחוללת רעידת אדמה – אף לא רעידת אדם. היא משנה בהדרגה, שינוי  מזערי, מתון, ההולך וגדל, שקט, כמו מעגלים של מים ההולכים וגדלים, נפתחים כקפלי מניפה, שמחוללת אבן אחת קטנה המושלכת אל מי נהר רוגעים.

כמו האבן המחוללת תנועה של זרימה, כך חשים תלמידיה של ימימה – החיים העומדים שלהם

(אשר משקעי עבר מרים  כמו "הקפיאו" או ניוונו אותם) מתחילים לזוע ולנוע. זה גם מה שאני הרגשתי, כשהתחלתי ללמוד  חשיבה הכרתית במסגרת לימודי ימימה. החשיבה הזו שינתה את חיי. אני  כמעט לא מסוגל להשוות את האדם שהייתי לפני תחילת הלימוד עם האדם שאני כיום, בעיצומו של הלימוד, שלעולם, מבחינתי, לא יסתיים. ימימה מאפשרת לי לצמוח ולגדול, לפרוח, להיפתח לעולם, לעצמי, לאנשים הקרובים, היקרים והחשובים לי. גם לאנשים שאני בא עמם במגע יומיומי בעבודה, בסופר, בבנק. בכל מקום. לפעמים אני מרגיש חופשי ומאושר כפרפר. הכנפיים שלי הן כנפי המלאך, סליחה המלאכית – ימימה אביטל. מה אגיד – אני עף. אני מרחף.